הנאום של הלן בוצ'ומנסקי בכנס "גוונים" של פדרציית סן-פרנציסקו ב 13 לנובמבר 2013

סבא שלי, אברהם-אנטולי שרייבר העלה אותנו לישראל

כשנפתחו השערים ב 89 וכל המשפחה התכנסה במטבח לדון בשאלת השאלות, אמר לנו סבי שאין ארץ אחרת. הוא פסל בחרף  את החלום האמריקאי ואסר אפילו לירוק לכיוון גרמניה. ארץ זבת חלב ודבש, עברית-שפת הקודש ובן דודו היקר מנדל'ה היו משאת נפשו ובעקבותיו, גם נפשנו.

בסתר מהשכנים הסקרניים, התאספה לה כל המשפחה המורחבת פעם בשבוע למפגש עם השליח של הסוכנות. אך אני, בת 8 וקצת, לא התחברתי ללימודי השפה הזרה ולחוברות עם הקריקטורות מחיי הקיבוץ. לעומת זאת העדפתי לשיר עם סבא את הטומבלליקה ולרקוד לצלילי התקליט החסידי ששלחו הקרובים מפרדס-חנה. הרהיטים בבית לאט לאט נעלמו, המזוודות נארזו. כשהכל היה מוכן, עלינו על הרכבת לבוחרסט ומשם מטוס אל על לקח אותנו אל הארץ המובטחת.

סבא שלי היה איש מאמין. כמסורת משפחתית הוא דאג לערוך את סדר הפסח ותמיד קרא את כל האגדה מקדש ורחץ ועד הלל נרצה. בערב פסח, היתה המשפחה מתאספת יחדיו, הדוד יאשה מוציא את הכינור הישן וסבתא מתחילה לשיר. שירים רוסים ישנים ושירי מלחמה קומוניסטיים השתלבו בשירי החג המסורתיים: מחרוזת צלילים באידיש, עברית, רומנית ורוסית.

כשעזבנו את קישנב, היה סבי מהנדס ראשי במפעל גדול בעיר. בארץ, כמו רבים אחרים, הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה מזדמנת. למען המשפחה, למען החלום הציוני. שיכנועים לא עזרו וסבי עבד בעבודות שחורות וקשות עד שלא יכל עוד.

כשסבא הלך, התפוגגה גם המסורת המשפחתית. לא היה עוד מי שיערוך את סדר הפסח. דור ההורים שלנו, גדלו והתחנכו במציאות סובייטית, האטאיסטית והסוציאליסטית. הם הגיעו לישראל בשנות ה-90, למדו באולפן עברית ועבדו מאד קשה. הם עשו הכל על מנת לעמוד על הרגליים, על מנת לאפשר חינוך טוב וקליטה קלה לנו, דור 1.5-2. החלום שלהם היה שנגדל שווים בין שווים, שנהיה חלק מהקהילה היהודית בת אלפיים שנה, שלא נסבול מאנטישמיות, מפוגרומים, מתקרת זכוכית.

ההורים שלנו, בריצות בין העבודות המזדמנות לנסיונות נואשים לחנך אותנו ולשמור עלינו מכל הפיתויים של גיל ההתבגרות- לא יכלו לחוות את העולם התרבותי והרוחני הישראלי. הם לא מכירים את שירי כוורת ומאיר אריאל. זרים להם גם "לכה דודי", רבי עקיבא ואגדת פסח. מיליון עולים אשר הגיעו יחדיו, יצרו עולם תוכן עשיר המתכתב עם הנוסטלגיה לברה"מ. למה ללמוד עברית ולהחשף לתרבות ישראלית פרימיטיבית, אם יש הצגות, עיתונים ורדיו ברוסית? כאשר נוסד ערוץ 9 – נתקע המסמר האחרון בארון הקבורה של האינטגרציה בישראל.

כעת הגיע תורנו. תפקידנו– להתחבר ולהשתרש.

לעומת ההורים, אנחנו, צעירים ומשכילים, למדנו תושב"ע ביסודי ותולדות עם ישראל בשיעורי הבחירה בטכניון, בכינו עם אביב גפן אחרי רצח רבין וקפצנו לצלילי איפה הילד ומשינה. הכי מכל חרטנו בליבנו את אהבת האחים הישראלית בעת שירותנו הצבאי. ולכאורה נדמה שאנחנו נצליח לשמר את המסורת העתיקה, להגשים את החלום הציוני של ההורים שלנו, להשתלב, להתקדם, לתרום ולשבור לרסיסים את תקרת הזכוכית המיטולוגית! 

אך, האומנם?

הנתונים בנושא אותי אישית, ממש מדאיגים.

כ 50% מהיורדים מהארץ בשנים האחרונות- דוברי רוסית. אם פעם, שינינו את מקום המגורים מהפריפריה לתל אביב, היום פייסבוק מעדכן שחברי גרים יותר ויותר בברלין, סנטה-קלרה, סידני, וואנקובר. זו לא סטטיסטיקה, אלו חברים שלי. מהלימודים בטכניון, מהבראנג'ה התל אביבית. הם עוזבים.

נושא ההגירה לוהט בפורומים וברשתות חברתיות. אלו שלא עוזבים, בדרך כלל פשוט לא יכולים. הם צריכים לטפל בהורים זקנים, לא רכשו מקצוע מתאים, או שפשוט יושבים על המזוודות ומחכים לתוצאות הגרלת הגרין-קראד.

אז נכון. לחיות בישראל לא פשוט ואף פעם לא היה פשוט. אז למה אנחנו לא מנסים לשנות את המציאות? לא לוקחים חלק פעיל בחברה? לא מצטרפים למחאה החברית?

לפי המדד הישראלי לדמוקרטיה, משנת 2009, שהוקדש לגל העליה מברה"מ- "יותר מ 40% ישראלים דוברי רוסית חושבים, שאזרח ממוצע (כמוהם), בכלל אינו מסוגל להשפיע על המתרחש במקום עבודתו, במסגרת השירות הצבאי שלו, מסגרת לימודית ורשות מקומית. הדעות הללו נבדלות משמעותית מדעות מהצברים והאזרחים הערבים, אשר מרגישים את השפעתם על המתחרש סביבם הרבה יותר מאזרחים דוברי רוסית"

את זה שאני מסוגלת להשפיע למדתי בגל 15. הרכז המבוגר של סניף המועצה הציונית לנוער בחדרה, חלה ושכב בבית חולים. ההנהגה הארצית, מינתה אותי, בוגרת קורס מנהיגות טריה להחליף אותו בתפקידו ולהפיק את הקונגרס הציוני העירוני. אני זוכרת איך הובלתי צוות של עשרים מתנדבים, בני גילי, בניתי תכנים לקונגרס, ניהלתי משברים ופתרתי בעיות. היתי קובעת פגישות עם סגן ראש עירית חדרה ומבקשת ממנו לדאוג לנו לתקציב לאוטובוסים ובאגטים לצוות. פיצית קטנה, בת להורים עולים שלא הבינו מה משך אותי לעשיה חסרת משמעות זו. אך אני, האמנתי במה שעשיתי וידעתי- אני משפיעה.

לא רבים מבני דורי זכו לחוויה מעצימה כזו. לכן, לפני 6 שנים, יסדנו עם חברים בתל אביב את עמותת פישקא. מטרת העמותה- לתת מקום לביטוי אישי משמעותי לצעירים דוברי רוסית, במרחב העשיה היהודי והישראלי. לא הכרנו אז את הסטטיסטיקה, אך הרגשנו אותה בבטן.

פרויקט התנדבות עם הקשישים שלנו, ארט אוף טיים, משתלט על בתי אבות בכל הארץ. צעירים דוברי רוסית מאמצים קשישים בודדים וכותבים יחדיו שירה, לומדים לבשל, יצאים לפיקניק ומשחקים טריוויה. 

פרויקט הדגל של פישקא, גוונים-מחוגים, מכשיר צעירים דוברי רוסית להפיק חגים קהילתים מאלף עד תיו. המשתתפים לומדים לעומק תכנים, מחדשים ומתאימים אותם למציאות בה הם חיים ועורכים אירועים למאות משתתפים. במשוב שערכתי לפרויקט בתום שנת הפיילוט הראשונה- נדהמתי שהדבר המשמעותי ביותר עליו העידו כל המשתתפים היתה ההבנה כי הם מסוגלים להגשים את חלומם, להפוך תכנון למציאות. כמה זה חשוב, להאמין ביכולתייך. 

פישקא הריצה עשרות פרויקטים ומאות מפגשים לאלפי משתתפים.

פישקא, היתה לאוונגרגד- ובשנים האחרונות צמחו במקומות שונים בארץ יוזמות דומות, אשר משכפלות או משדרגות את הפרויקטים שלנו. ואין מישהו יותר שמח ממני לראות את זה.

בשנה שעברה, בערב פסח הגעתי לבית הורי. אזרתי אומץ וקצת חוצפה והדפסתי חוברת לה קראתי "סדר בוצ'ומנסקי". בחוברת הזו תרגמתי לרוסית קטעים נבחרים. קטעים אחרים השארתי בעברית. כך, מקדש ורחץ ועד להלל נרצה- קראנו, פעם ראשונה מזה מספר שנים את האגדה. כשהגענו ל"עבדים הינו", ביקשתי מאבא שלי לספר על איך היה לו, להיות רופא יהודי בקישנב. אבא, ספקטי וציני, שיתף פעולה. היתה זו הפעם הראשונה בה אחותי הצברית שמעה את סיפור 70 שנות הנדודים במדבר הקומוניסטי. סיפור, אותו קשה אפילו לדמיין במציאות הישראלית, בעולם החופשי והמודרני. בני משפחתי דיברו בלהט, העלו זכרונות והחליפו חוויות עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפור האגדה הפך מזר ומרתיע למשפחתי, חם ומחזק. היום אני מבינה שיכולתי לעשות זאת, בזכות הכוחות והלגיטימציה אותם קיבלתי בפישקא, בגוונים מחוגים ובכלל. עשיתי את זה לכבוד סבי היקר ולמען בני הפעוט, אורן.

יותר מ 40% דוברי רוסית לא מאמינים ביכולתם להשפיע.

הם לא ילחמו למען הכרתם כיהודים וקבלת הזכות הבסיסית לנישואין וקבורה בארץ בה הם חיים. הם לא ישקיעו בשמירת מסורת בית סבא ובהתחברות לתרבות הישראלית. הם לא יאמינו ביכולתם להתקדם בעבודה ולשפר את מערכת החינוך בעיר מגוריהם. הם יעשו לביתם וברגע שתזדמן הזדמנות יקומו ויעזבו. הם יעזבו לעד, כי גם בארץ הגירתם, לא התחברו לקהילה היהודית המקומית.

לכן זה לא משנה בעצם אם הם בישראל או בקליפורניה. אנו עלולים לאבד לעד את קהילת דוברי הרוסית.

לאור הניסיון שלנו, בפישקא, אני מאמינה בכל כוחי- שעוד לא מאוחר לשינוי. השינוי מתחיל בקטן ומתפשט בגלים. עוד ועוד אנשים צעירים ומוכשרים יחשפו ליוזמות ויתנסו בעשיה. הם יקחו חלק פעיל בהגדרת היהדות המתחדשת ולא יקבלנו בלי עוררין את החלטות הממשלה והרבנות. הם יכנסו למועצות המקומיות ויתקדמו לעמדות מפתח בתעשייה. הם יאמינו ביכולתם לעשות את העולם בו אנו חיים לטוב יותר ויקומו לעשות זאת כאן ועכשיו.